החלטה בתיק ע"מ 2210/12

ערר הסנגוריה נגד החלטת בימ"ש קמא להאריך את מעצרו של העורר ב-18 ימים.

בערר מציין הסנגור כי בימ"ש קמא האריך את המעצר לתקופה חריגה, במיוחד לאור העובדה כי החקירה מתנהלת תחת צו מניעת מפגש. לדעת הסנגור, במצב דברים זה היה מקום להדק את הביקורת השיפוטית. כן ביקש הסנגור כי אבחן אם קיים חומר ראיות המצדיק את הארכת המעצר. למצער, מבקש הסנגור כי הארכת המעצר תוגבל ל-15 ימים.

מנגד, טוענת התביעה כי העורר חשוד בחשדות חמורים, המחייבים פעולות חקירה לא מעטות אשר הצדיקו את הארכת המעצר כאמור.  התביעה הגישה לעיוני דו"ח סיכום חקירה וכן עותק הראיות שנאספו עד כה.

לאור קיומו של צו מניעת מפגש, שמעתי את העורר בנפרד. הוא הכחיש את החשדות המיוחסים לו וציין כי יש לו ארבעה ילדים, שהקטן ביניהם בן חודשיים בלבד.

יאמר מיד, כי בתום העיון בסיכום החקירה עד כה, התרשמתי כי קיימת תשתית מודיעינית לא מבוטלת הקושרת את העורר לעבירות חמורות ביותר. אכן, עסקינן בחקירה חריגה, הן באשר למהות החשד והן באשר לתנאי ביצוע החקירה.

במסגרת זו, מן הראוי להזכיר כי המחוקק באזור עמד על האפשרות כי ידרשו הארכות מעצר ממושכות בתחילת חקירה, כאשר על אף הקיצור המהותי שחל בתקופת המעצר הכוללת (60 ימים), ובפרקי הזמן המרביים להארכת מעצר (15 ימים), אישר הארכת מעצר ראשונה על ידי שופט לפרק זמן מרבי של 20 ימים (ראו סעיף 37 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב], התש"ע - 2009).

ואכן, עמדנו לא פעם על המאפיינים הייחודיים של חקירות ביטחוניות. על אחדים מהם עמד בימ"ש זה בעניין אל אחמר:

"אין, ולא יכולה להיות מחלוקת, כי חקירת עבירות פליליות "רגילות" וחקירת עבירות ביטחוניות, חרף העובדה כי השם "חקירה" משותף להם, שונות הן בתכלית זו מזו. הראשונה נפתחת בדרך כלל לאחר שהעבירה כבר הושלמה, בזירת האירוע נמצאות ברגיל ראיות חפציות, לא פעם ישנם עדי ראיה למעשה ומכל מקום אין לגורמי החקירה כל קושי לזמן לחקירה ואף לעצור את מי שדרוש לצורך גביית הודעתו. כל אלה, אינם מתקיימים ברוב רובן של החקירות בעבירות ביטחוניות. ואם בכך לא די, הרי שחלק לא מבוטל מהחשודים בעבירות בטחון מתגוררים בשטחים הנתונים לאחריות ביטחונית פלסטיניאית, ומעצרם מחייב מאמצים מיוחדים וזמן רב.

משכך, ...הכיר המחוקק בקשיים מיוחדים אלה, כמו גם בסכנה, אשר בחומרתה לא ניתן להפריז, הצפויה מצד עברייני הביטחון אם לא יעצרו הם וחקירתם לא תגיע לכלל מיצו". (ע"מ 80/01 אל-אחמר נ' התובע הצבאי [פדאור (לא פורסם) 01 (8) 661] וראה בהרחבה ע"מ 4757/07 עזיז נ' התביעה הצבאית [פדאור (לא פורסם) 10 (21) 150])

לעיתים, מאפיינים אלה מחייבים מעצר לפרקי זמן העולים על המקובל בחקירתם של חשדות פליליים מהשורה.

על רקע זה, ניתנו בזמנו סמכויות מעצר מופלגות בחקיקה באזור. עם הזמן, אלה צומצמו, תחילה בפסיקה עקבית של בימ"ש זה, ולאחרונה אף בחקיקה רחבת היקף (תיקון 16 לצו בדבר הוראות ביטחון).

מן הראוי להבהיר, על כן, כי תיקון 16, אשר הביא לקיצור מהותי של תקופות המעצר, מהווה באופנים רבים אימוץ חקיקתי של המציאות הקיימת מזה מספר שנים.

אין להמעיט מחשיבות התיקון הנ"ל אשר יש בו להציב במקום ראוי יותר את האיזון בין האינטרס הציבורי וצורכי הביטחון, לבין זכויות הפרט. כאמור, ביטאנו לא פעם את תחושתנו כי הסמכויות שניתנו בעבר היו דרקוניות מידי, ואף  פוגעניות למעלה מן הצורך.

אולם, אין בעובדה כי כיום המחוקק אמר את דברו כדי להביא מיניה וביה למסקנה שיש מקום לקיצור סיטונאי של תקופות המעצר עליהן יורו השופטים. מלאכת האיזון בין האינטרסים המתנגשים בבקשות להארכת מעצר הינה מלאכה לא פשוטה אשר בתי המשפט עמלו עליה בעבר ועומלים עליה יום-יום, שעה-שעה. כיום, כבעבר, נדרש האיזון לתת ביטוי מיטבי לאינטרסים השונים, בבחינת יצירת נקודה ארכימדית הכוללת בתוכה מידה ראויה לכלל השיקולים הרלוונטיים.

איני סבור כי בתיקון יש כדי לשנות בתחום זה ולהציב את נקודת האיזון באופן שונה מבעבר, שכן כאמור השיקולים נותרו זהים.

ואם כן, הדרא קושיא לדוכתא, האם קביעת בימ"ש קמא ראויה בנסיבות העניין.

אם הייתי נדרש להכריע בשאלה זו מקום בו החשוד אינו מנותק מסנגורו, הייתי משיב בחיוב. עסקינן כאמור בחקירה בעלת מאפיינים ייחודים הן לאור מהות החשדות והן לאור אופי החקירה. על רקע זה ובשים לב לתוכנית החקירה שהוצגה, לא ניתן לומר שהחלטת בימ"ש קמא חורגת ממתחם הסבירות.

אלא שכאמור חקירתו של העורר מתבצעת כשהוא מנוע מפגש עם סנגורו. עמדנו פעמים רבות על הפגיעה החמורה בזכויות החשוד הנלוות לנקיטת צעד זה, זאת  מבלי להתכחש להכרחיותו. כך לדוגמא בעניין ג'רמה:

"אין ספק כי מניעת פגישה בין חשוד לסנגורו מהווה פגיעה קשה בזכות ההתייעצות והייצוג (סעיף 78ב לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970). מניעת קשר בין חשוד לסנגור, עלול להפר את האיזון הקשה ממילא, המתחייב מן הרצון לאפשר חקירה אפקטיבית למען גילוי עבירה, ומן הצורך לשמור על זכויותיו הבסיסיות של החשוד כאדם, ובראשן האפשרות להתגונן מפני החשד המוטח נגדו. מניעת המפגש עלולה להעניק לחוקרים יתרון רב על הנחקר, עד כדי שבירת רוחו של זה האחרון ומסירת הודאה כוזבת או שלא מרצון טוב וחופשי. המניעה שוללת מן החשוד את עצות סנגורו, האדם היחיד איתו יכול לעמוד בקשר במהלך החקירה. כן פוגעת מניעת המפגש בקיומו של ייצוג ראוי מאחר שהסנגור מנוע מלקבל אינפורמציה ממרשו. במצב דברים זה, כאשר, מחד גיסא, הסנגור אינו נחשף לחומר החקירה, ומאידך גיסא, אף אינו יודע מהו קו ההגנה אותו מבקש החשוד לאמץ לעצמו, נפגעת באופן קשה האפשרות לייצוג הולם." (ע"מ 3765/06 גרמה נ' התובע הצבאי [פדאור (לא פורסם) 06 (29) 677])